העובדה שהממשלה החליטה לממן השקעה למונופול רווחי כקוקה קולה בעוד היא מקצצת בקצבאות זקנה, ממחישה את התהום המוסרי אליה נפלו אולמרט וממשלת שרון
"הציבור ממילא מאמין שכל הפוליטיקאים מושחתים", אמר אהוד אולמרט, שר התמ"ת והתקשורת בתגובה לביקורת שנמתחה על כמה מהחלטותיו. אם לציבור יש דימוי מעוות על הקשרים בין הון לשלטון, כפי שחושב אולמרט, אין לו אלא להלין על עצמו.
אהוד אולמרט פעל יותר מכל פוליטיקאי אחר ב-2003 לגיבוש הדימוי הציבורי של האליטה החברתית – שתי מערכות, פוליטית וכלכלית, הקשורות זו בזו לבלי התר, כאשר אחת מקדמת את האינטרסים של האחרת, בדרך כלל על חשבון מי שאינו מצוי במסדרונות השלטון.
מחציתה הראשונה של 2003 היתה קשה לבעלי ההון: המיתון במשק העמיק והבנקים קפצו את ידם בחלוקת האשראי. אולמרט התגלה בשנה זו לפחות שלוש פעמים כידידם הטוב, וכמי שידו קלה בפיזור כספי הציבור.
כיו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל נדרש אולמרט לאשר את הסדר העקרונות מ-96' שנחתם בין המינהל לבין חברת תעשיות מלח, שבשליטת בני משפחת דנקנר. לפי ההסכם, תעשיות מלח זכאית ל-40% מזכויות הבנייה שהופשרו בקרקעות שהיא מחזיקה בעתלית ובאילת. ההסכם נדון בהרחבה וזכה לביקורת חריפה בדו"ח מבקר המדינה מאפריל 2001 ובחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה
המבקר, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, קבע כי התהליך שהביא לחתימת העסקה היה לקוי ולא מעמיק, והעריך את שווי זכויות הבנייה שקיבלה משפחת דנקנר ב-90 מיליון דולר. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כתב בחוות דעתו לחברי מועצת המינהל כי הסכם העקרונות העניק לחברת המלח הטבות מפליגות וחריגות, ללא מקור סמכות ותוך חריגה ממינהל תקין.
הביקורת המשפטית והציבורית לא הרתיעה את אולמרט, כפי שניתן ללמוד מתגובתו גסת הרוח והמשתלחת לדברי רובינשטיין: "אין זה מעניינו של היועץ המשפטי ללמד אותי איך אני צריך להתייחס לחשיבות של קרקעות המדינה".
אולמרט אסף נימוקים מן הגורן ומן היקב כדי להכשיר את השרץ. אחד מהם היתה הטענה, כי ביטול העסקה עלול למוטט את בנק לאומי. הבנק הלווה לתעשיות מלח 1.6 מיליארד שקל לצורך רכישת בנק הפועלים, וקיבל כאחת הבטוחות להחזר ההלוואה שיעבוד על הקרקעות.
דבריו של אולמרט על בנק לאומי אינם משכנעים, בלשון המעטה. בנק לאומי שהונו העצמי 14 מיליארד שקל לא יקרוס, גם אם בריכות המלח של משפחת דנקנר לא יומרו באחוזי בנייה נדיבים על חשבון הציבור – ואולמרט יודע זאת היטב.
אולמרט, שסיפח לנחלתו גם את מינהל מקרקעי ישראל, שם את עצמו עתה בכיסאו של המפקח על הבנקים, ומציג את עצמו כמי שחרד ליציבות הבנקים – רק כדי לאשר עסקה שנויה במחלוקת. אולמרט אינו רק בנקאי אלא בראש ובראשונה משפטן, ועל כן נצמד, לפחות לצורך עסקת דנקנר מלח, להסכם העקרונות עליו חתם המינהל עם תעשיות מלח ב-96'.
אולמרט העדיף להתעלם משאלות של צדק חלוקתי ותקינות ציבורית שמעוררת העסקה, והזהיר שמינהל מקרקעי ישראל מסתכן בתביעה של מאות מיליוני שקלים מצידה של תעשיות מלח, אם יחזור בו מהסכם העקרונות.
אולמרט מעדיף תחרות מתונה על חשבון הציבור
דבקותו של אולמרט בהחלטות שלטוניות קודמות לא ארכה זמן רב. ברוח שונה הכריז אולמרט כי אינו מחויב לתוכנית שפרסם המשרד לפתיחת התקשורת הבינלאומית לתחרות מלאה ב-1 בינואר 2004. אולמרט הבהיר כי לא ימהר לאמץ את המדיניות של קודמיו.
אולמרט נפגש עם שלושת מנהלי חברות התקשורת הבינלאומית. אלה טענו כי אם יורשו חברות התקשורת הסלולרית לספק גם תקשורת בינלאומית, הן יסבסדו את השיחות הבינלאומיות באמצעות התקשורת הסלולרית, יפחיתו את תעריף השיחות למחירי עלות, ויגרמו להתמוטטות שלוש חברות התקשורת הבינלאומית.
אולמרט נחרד מהתרחיש של פתיחת "תחרות מטורפת" – שם קוד למצב שבו מחירי מוצרים או שירותים יורדים, ומגדילים את רווחתו של האזרח בענף השיחות הבינלאומיות – והשהה את התוכנית להרחבת התחרות. תוצאות מסע ההשהיה המוצלח של קווי זהב, ברק ובזק בינלאומי, היא עלייה של עד 150% במחיר השיחות הבינלאומיות לארה"ב ולאירופה מ-2001 – אבל נראה שאולמרט אינו מוטרד מכך יתר על המידה.
אולמרט מעדיף תחרות מתונה על חשבון הציבור מאשר תחרות פרועה שתכרסם ברווח של 130 מיליון שקל בינואר-ספטמבר 2003, שמשכו אליעזר פישמן, כלל תעשיות ובזק בינלאומי, בעלי השליטה בשלוש חברות התקשורת הבינלאומית.
לאחר שהיטיב עם בעלי ההון, ייתכן שבמקרה של משפחת דנקנר בעלי החוב הוא מונח מתאים יותר, פתח אולמרט בחזית חדשה נגד הביורוקרטיה. הפעם היטיב מסע הצלב של אולמרט עם משה ורטהיים, בעל החברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה ישראל), בעל 28% משידורי קשת ובעל 24.7% מבנק המזרחי.
אהוד אולמרט הוביל את מינהלת מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת להעניק לחברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה ישראל), שבבעלות משה ורטהיים, 65 מיליון שקל עבור העברת מפעל החברה מבני ברק לאשקלון. מינהלת מרכז ההשקעות אישרה את המענק לחברה בעלת מעמד מונופולי בשוק המשקאות המוגזים, אף שלפי חישוביהם, העתקת המפעל תגדיל את נתח השוק של קוקה קולה ישראל מ-64% ל-79%.
משרד התמ"ת, כדאי לזכור, גם ממונה על רשות ההגבלים העסקיים. הרעיון שזרועו האחת של המשרד תחזק בכסף ציבורי את השליטה המונופוליסטית של קוקה קולה ישראל, בעוד זרועו האחרת תילחם במונופולים – במימון משלם המסים – הוא רק אחד מצדדיו ההזויים של הפרויקט של אולמרט. משרד התמ"ת מנצל תקציבים מוגבלים למימון השקעה שקוקה קולה ישראל – חברה שמרוויחה על פי המדווח 30 מיליון דולר לפני מס בשנה – התכוונה לבצע ממילא, אם כי לא באשקלון, כפי שהצהיר ורטהיים.
העתקת מפעלה של קוקה קולה לאשקלון תביא במקרה הטוב לתוספת של 253 עובדים עד 2010. ואולם גם הבנק לפיתוח תעשיה, שביצע את סקר הכדאיות, לא נתן אמון בהצהרת ראשי החברה כי תוספת מקומות העבודה באשקלון לא תבוא על חשבון מספרם בבני ברק.
העובדה שממשלת ישראל החליטה לממן השקעה שכדאיותה שנויה במחלוקת למונופול רווחי, בעוד היא מקצצת בקצבאות זקנה ובתקציבים למוסדות רווחה, ממחישה את עומק התהום המוסרית אליה נפלו אולמרט וממשלת שרון כולה. היועץ רובינשטיין שהתנגד לקבלת החלטה על בסיס סקר כדאיות כלכלית לא רלוונטי, זכה למענה הבא מאולמרט: "האם היועץ המשפטי לממשלה הוא נשיא בית המשפט העליון? הוא הרי מבין בכלכלה פחות מכתב כלכלי"
אולמרט, שמבין בכלכלה הרבה יותר מכתב כלכלי, שלא לדבר על יועץ משפטי, לא מסתיר את שאיפתו להתמנות לראש ממשלה. אזרחי ישראל יצטרכו לקוות שלאחר שאולמרט יפלס את דרכו למשרה הרמה ביותר, הוא יוביל תרבות שלטון אחרת מזו שאיפיינה אותו כמועמד לתפקיד, ויהיה זהיר יותר בכספי הציבור וקשוב פחות לבעלי ההון.
פורסם לראשונה ב"הארץ", 24.12.2003